פרעושים: מאמר מדעי

פרעושים (סדרה: Siphonaptera): ניתוח מדעי מקיף של הביולוגיה, האקולוגיה וניהול ההדברה

מיון טקסונומי

המיון הטקסונומי של הפרעושים מציב אותם כסדרה ייחודית בתוך מחלקת החרקים:

• ממלכה: בעלי חיים (Animalia)
• מערכה: פרוקי-רגליים (Arthropoda)
• מחלקה: חרקים (Insecta)
• סדרה: פרעושים (Siphonaptera)

בתוך הסדרה קיימות משפחות ומינים רבים, כאשר המין הנפוץ והבעייתי ביותר בסביבת האדם והמחמד הוא:

• משפחה: כַּרְסִיסְתִיִּים (Pulicidae)
• סוג: Ctenocephalides
• מין: פרעוש החתול (Ctenocephalides felis)

מינים נפוצים נוספים כוללים את פרעוש הכלב (Ctenocephalides canis), פרעוש האדם (Pulex irritans), ופרעוש החולדה המזרחי (Xenopsylla cheopis), הידוע כווקטור העיקרי של מגפת הדבר. לעיתים קרובות, פרעוש החתול (C. felis) הוא המין הדומיננטי הנמצא גם על כלבים וגם בבתים נגועים.

מורפולוגיה

תיאור הבוגרים

גוף הפרעוש הבוגר הוא יצירת מופת של אבולוציה טפילית. הגוף, באורך 1.5 עד 3.3 מ"מ, פחוס צדית (laterally compressed), תכונה המאפשרת לו לנוע בקלות ומהירות בין שערות הפונדקאי ולהתחמק מניסיונות הסרה. צבעו נע בין חום-אדמדם לשחור, והוא מכוסה בקוטיקולה קשיחה ובוהקת. הפרעושים חסרי כנפיים לחלוטין. רגליהם חזקות, כאשר הרגליים האחוריות מפותחות במיוחד ומותאמות לקפיצה. מנגנון הקפיצה אינו מבוסס על כוח שריר בלבד, אלא על אגירת אנרגיה במבנה אלסטי עשוי חלבון בשם רזילין (resilin) בפרק החזה, המשתחרר בבת אחת ומזניק את הפרעוש למרחק הגדול פי 100 מאורך גופו. המחושים קצרים ושקועים בחריצים בראש, כדי למנוע נזק או הסתבכות בזמן התנועה על הפונדקאי. גפי הפה הם מסוג דוקר-מוצץ, מותאמים לחדור את עור הפונדקאי ולמצוץ דם. במינים כמו Ctenocephalides, קיימים מבנים דמויי מסרק (Ctenidia) – מסרק גחוני (genal comb) ומסרק גבי-קדמי (pronotal comb) – המסייעים באחיזה בפרווה ומהווים סימן זיהוי טקסונומי חשוב. דימורפיזם זוויגי קיים: הנקבות לרוב גדולות ומלאות יותר מהזכרים, ובאזור קצה הבטן ניתן להבחין באיברי המין הזכריים המורכבים.

תיאור הדרגות הצעירות

לפרעושים גלגול מלא, הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל (שלוש דרגות), גולם ובוגר. הביצים, באורך כ-0.5 מ"מ, בצבע לבן-פנינה ואובליות, אינן דביקות ונושרות מגוף הפונדקאי אל הסביבה. הזחלים (larvae) הבוקעים מהביצים נראים כתולעים זעירות, באורך 1.5 עד 5 מ"מ, בצבע לבן-שקוף עד קרם, וחסרי רגליים. גופם מכוסה בזיפים ארוכים המסייעים להם בתנועה. בניגוד לבוגרים מוצצי הדם, הזחלים ניזונים מחומר אורגני בסביבה, ובעיקר מצואת הפרעושים הבוגרים– דם קרוש ועשיר בחלבון שהופרש על ידי הבוגרים ונושר גם הוא מהפונדקאי. הזחלים רגישים מאוד ליובש, הם נמנעים מאור וגאוטקטיים חיובית (נוטים לנוע מטה), ולכן יתחבאו עמוק בתוך שטיחים, מצעי בעלי חיים, או בחריצים ברצפה. הגולם מתפתח בתוך פקעת משי דביקה שהזחל טווה סביב עצמו לפני ההתגלמות. פקעת זו מתכסה מיד בחלקיקי אבק ופסולת מהסביבה, ומספקת הסוואה והגנה משמעותית, הן מפני טורפים והן מפני חומרי הדברה.

פיזיולוגיה וביולוגיה

הפרעוש הבוגר הוא טפיל המטופג (ניזון מדם) מוחלט, ואינו יכול להתרבות ללא ארוחות דם. הוא מסוגל לצרוך פי 15 ממשקל גופו בדם ביום אחד. הבוגרים משיגים את כל מאזן הנוזלים שלהם מהדם הנמצץ, הם אינם שותים מים חופשיים. לעומתם, הזחלים, כאמור, ניזונים מפסולת אורגנית, בדגש על צואת הבוגרים העשירה בהמוגלובין בלתי מעוכל, החיוני להתפתחותם. הזחלים רגישים ביותר לתנאי הסביבה ודורשים לחות יחסית גבוהה (מעל 50% ולעיתים קרובות אופטימליות של 70-75%) כדי לשרוד. הם ימותו במהירות כתוצאה מהתייבשות בסביבה יבשה. הטמפרטורה האופטימלית להתפתחות כלל הדרגות היא בטווח של 21°C עד 29°C. בטמפרטורות נמוכות יותר, מחזור החיים מתארך משמעותית, ובטמפרטורות גבוהות מאוד (מעל 35°C) עלולה להיות תמותה, במיוחד של הזחלים. עמידות הגולם יוצאת דופן: הבוגר שסיים את התפתחותו בתוך הפקעת יכול להישאר במצב רדום (quiescence) במשך שבועות ואף חודשים (עד 5-6 חודשים ויותר), עד שהוא מזהה סימנים לבוא פונדקאי פוטנציאלי – בעיקר ויברציות (צעדים), עלייה בריכוז פחמן דו-חמצני (נשימה) וחום גוף. תופעה זו, המכונה "חלון הגולם" (pupal window), מסבירה התפרצויות פתאומיות של פרעושים בדירות שנראו נקיות או שעמדו ריקות.

מחזור חיים ורבייה

מחזור החיים של הפרעוש מותאם לניצול מקסימלי של הפונדקאי והסביבה. לאחר בקיעתה מהגולם ומציאת פונדקאי, הנקבה מתחילה להיזון מדם כמעט מיד. הזיווג מתרחש על הפונדקאי, והטלת הביצים מתחילה תוך 24 עד 48 שעות מהארוחה הראשונה. נקבה בודדת יכולה להטיל 20-50 ביצים ביום, ובמהלך חייה (שנמשכים על הפונדקאי בממוצע 4-6 שבועות, אך פוטנציאלית מעל 100 ימים) עשויה להטיל מאות ואף אלפי ביצים. כפי שצוין, הביצים נושרות לסביבה. משך הדגירה תלוי בטמפרטורה ובלחות, ונע בין יומיים ל-10 ימים. שלב הזחל (3 דרגות) נמשך בין 5 ל-11 ימים בתנאים אופטימליים, אך יכול להתארך לשבועות אם התנאים ירודים (מחסור במזון, קור). שלב הגולם נמשך מינימום 5-14 ימים, אך כאמור, הבוגר שבפנים יכול להמתין חודשים ארוכים. לכן, מחזור חיים שלם מביצה לבוגר יכול להסתיים תוך 14-21 יום בלבד בתנאים אידיאליים, אך לרוב נמשך 3-8 שבועות בבתים, ועלול להתארך למעלה מחצי שנה. רוב אוכלוסיית הפרעושים (כ-95%-99%) בכל רגע נתון נמצאת בסביבה (ביצים, זחלים, גלמים) ורק מיעוט (1%-5%) נמצא על הפונדקאי כבוגרים. נתון זה הוא קריטי להבנת אתגר ההדברה.

אקולוגיה והתנהגות

פרעוש החתול (C. felis) הוא מין קוסמופוליטי (בעל תפוצה עולמית), והוא החרק הדומיננטי בסביבות אנתרופוגניות (סביבות בהשפעת האדם) ברחבי העולם, כולל ישראל. הוא אינו בררן בפונדקאים ויכול להימצא על כלבים, חתולים, חיות בר (כגון אופוסומים, שועלים) וגם לעקוץ בני אדם. בישראל, כמו ברוב העולם, הוא הגורם העיקרי לנגיעות בבתים עם חיות מחמד, אך גם בבתים ללא חיות מחמד שיש בסביבתם חתולי רחוב או חיות בר. הזחלים, כאמור, מתרכזים באזורים מוגנים: עומק שטיחים, מתחת לרהיטים, במקומות מרבץ של חיות מחמד, ובחריצי רצפה. בחצרות, הם יימצאו באזורים מוצלים ולחים, כמו מתחת למרפסות, בערוגות מוצלות או באזורי אדמה עם חומר אורגני. הם לא ישרדו באזורים חשופים לשמש ישירה ויובש. הפרעושים הבוגרים פעילים בעיקר על הפונדקאי. הם אינם חברתיים במובן של חרקים אאוסוציאליים (כמו נמלים), אך נוטים להתקבץ על הפונדקאי. התקשורת העיקרית היא כימית-חושית לאיתור הפונדקאי (זיהוי CO2, חום, תנועה). דרכי הפיזור העיקריות הן פסיביות: הפרעוש נישא על גבי הפונדקאי (חיית מחמד, חיית בר, או אפילו אדם) ממקום למקום. ביצים שנושרות מחיית מחמד יכולות להתפזר ברחבי הבית או החצר, וכך להתחיל מוקדי נגיעות חדשים. העברה יכולה להתרחש גם דרך חפצים נגועים, כמו שמיכות, רהיטים משומשים או שטיחים.

יחסי גומלין עם האדם ונזקים

יחסי הגומלין בין פרעושים לאדם הם מורכבים ובעלי השלכות חמורות. הנזק הישיר הוא מטרד העקיצות. הפרעוש מחדיר את גפי הפה שלו לעור ומפריש רוק המכיל מגוון חלבונים, כולל חומרים נוגדי קרישה ואלרגנים. התגובה לעקיצה משתנה מאדם לאדם: החל מנקודה אדומה קטנה ועד לפריחה נרחבת מגרדת (papular urticaria) כתוצאה מתגובה אלרגית (Flea Allergy Dermatitis – FAD, הנפוצה מאוד בחיות מחמד אך קיימת גם בבני אדם). העקיצות מופיעות לרוב בקבוצות, בעיקר סביב הקרסוליים והרגליים התחתונות. מעבר לנזק הפיזי והגירוד, נגיעות פרעושים גורמת לנזק נפשי משמעותי, הכולל חרדה, סטרס, הפרעות שינה, ותחושת גועל (אנטומופוביה). הנזק העקיף והמסוכן יותר הוא העברת מחלות (נזק תברואי). פרעושים הם וקטורים למספר פתוגנים קטלניים:

1. דבר (Plague): נגרם על ידי החיידק Yersinia pestis. מועבר בעיקר על ידי פרעוש החולדה (X. cheopis), שנושך חולדה נגועה ומעביר את החיידק לאדם. ההעברה מתרחשת כאשר החיידק חוסם את קיבת הפרעוש, והפרעוש מקיא דם נגוע חזרה לפצע העקיצה.
2. טיפוס מוריני (Murine Typhus): נגרם על ידי Rickettsia typhi. מועבר גם כן על ידי פרעושי חולדות, אך גם C. felis הוכח כווקטור. ההדבקה אינה מתרחשת בעקיצה, אלא דרך זיהום פצע העקיצה או שריטות בעור עם צואת הפרעוש הנגועה, אותה האדם מחדיר לגופו בגירוד.
3. מחלת שריטת החתול (Cat Scratch Disease): נגרמת על ידי החיידק Bartonella henselae. C. felis הוא הווקטור העיקרי המעביר את החיידק בין חתולים. החתולים, שאינם מראים סימני מחלה, מעבירים את החיידק לאדם דרך שריטה או נשיכה. צואת הפרעוש הנגועה על פרוות החתול היא מקור ההדבקה העיקרי לחתול עצמו (בליקוק) ולאדם (דרך שריטה המזוהמת בצואה).
4. תולעי סרט (Tapeworms): פרעושים (במיוחד הזחלים) בולעים ביצי תולעי סרט (כמו Dipylidium caninum). התולעת מתפתחת בתוך הפרעוש. חיית מחמד או (במקרים נדירים) ילד הבולעים בטעות פרעוש נגוע, נדבקים בתולעת.

שיטות הדברה, בקרה ומניעה

הדברת פרעושים יעילה דורשת גישה של ניהול מזיקים משולב (IPM – Integrated Pest Management), המשלבת מספר שיטות ומתמקדת הן בפונדקאי והן בסביבה. טיפול רק באחד מהם יוביל לכישלון. השלבים כוללים:

1. ניטור: זיהוי רמת הנגיעות ומוקדיה. ניתן לבצע זאת על ידי סריקה בסביבת חיות המחמד (חיפוש בוגרים ו"לכלוך פרעושים"), ושימוש ב"מלכודות גרב" (הליכה עם גרביים לבנות בבית) או מלכודות אור ודבק כדי לאתר בוגרים בסביבה.
2. מניעה וסניטציה: זהו השלב הקריטי ביותר. שאיבת אבק יסודית ותכופה (עם דגש על שטיחים, מתחת לרהיטים, מקומות מרבץ, וחריצים) מסירה ביצים, זחלים, צואת פרעושים וגלמים. הוויברציה של השואב אף מעודדת בקיעת בוגרים מהגלמים, וחושפת אותם לטיפול הכימי שיבוא בהמשך. חובה לאטום את שקית השואב ולסלקה מיד. כמו כן, יש לכבס מצעי חיות מחמד במים חמים (מעל 60°C).
3. טיפול בפונדקאי: חובה לטפל בכל חיות המחמד בבית (כלבים וחתולים) במקביל לפעולת ההדברה, באמצעות תכשירים וטרינריים מאושרים. קיימות קבוצות חומרים שונות, הניתנות כטיפות על העורף או בכדורים לבליעה, הכוללות קבוצות כימיות כמו פנילפיראזולים (Phenylpyrazoles), נאוניקוטינואידים (Neonicotinoids), ואיזוקסזולינים (Isoxazolines). תכשירים רבים משלבים חומר קוטל בוגרים עם מווסת גדילת חרקים (IGR). יש להמשיך בטיפול זה באופן רציף למשך חודשים.
4. טיפול סביבתי: זהו תפקידו של המדביר המקצועי. הטיפול כולל יישום של חומרי הדברה בבית ובחצר. בתוך הבית, הטיפול היעיל ביותר משלב חומר קוטל בוגרים (לרוב מקבוצת הפירתרואידים) עם מווסת גדילת חרקים (IGR), כגון מתופרן (Methoprene) או פיריפרוקסיפן (Pyriproxyfen). ה-IGR אינו הורג בוגרים, אך הוא מדמה הורמון נעורים ומונע מזחלים להתפתח לבוגרים או גורם לביצים לא להתפתח. השפעתו ארוכת טווח (חודשים), והוא זה ש"שובר את המעגל" ומונע התפרצויות חוזרות מהגלמים והביצים. בחצר, יש לרסס אזורים מוצלים ולחים בהם חיות נחות (לא שטחי דשא חשופים לשמש).
5. הדברה ביולוגית: בעיקר לטיפול בחצרות. שימוש בנמטודות אנטומופתוגניות (כגון Steinernema carpocapsae) הוכח כיעיל נגד זחלי פרעושים באדמה לחה, היעילות היא מוגבלת ופועלת באיטיות.

עמידות לחומרי הדברה היא דאגה גוברת. אוכלוסיות של C. felis ברחבי העולם הראו עמידות לקבוצות חומרים ותיקות (כמו קרבמטים וזרחנים אורגניים) וקיימים דיווחים על ירידה ביעילות של חומרים נפוצים כמו פירתרואידים ופיפרוניל (בקבוצת הפנילפיראזולים). שימוש לא נכון, מינון חסר או הסתמכות על חומר בודד מאיצים תהליכי סלקציה לעמידות. לכן, גישת ה-IPM, שילוב IGR ורוטציה בין קבוצות כימיות הם חיוניים.

חקר עכשווי וחידושים

המחקר הנוכחי מתמקד במספר כיוונים אסטרטגיים להתמודדות עם אתגר הפרעושים:

1. חקר מנגנוני עמידות: זיהוי המוטציות הגנטיות המקנות עמידות (למשל, מוטציות KDR בתעלות נתרן עבור פירתרואידים, או מוטציות בערוץ ה-GABA עבור פיפרוניל) מאפשר פיתוח כלי אבחון מולקולריים לניטור עמידות בשטח והתאמת טיפולים.
2. פיתוח מולקולות חדשות: קבוצת האיזוקסזולינים (לדוגמה) היא פיתוח חדש יחסית שהראה יעילות גבוהה כנגד פרעושים ועמידות נמוכה עד כה. המחקר נמשך לאיתור אתרי מטרה חדשים במערכת העצבים או הפיזיולוגיה של הפרעוש.
3. חומרים ידידותיים לסביבה: מחקר על חומרים ביו-רציונליים, כגון שמנים אתריים (אאוגנול, לינלול) או פטריות אנטומופתוגניות (התוקפות חרקים), כחלופות או כמשלימים להדברה כימית, בעיקר בסביבות רגישות.
4. חקר המיקרוביום: הבנת הרכב החיידקים הסימביוטיים במעי הפרעוש (כגון Wolbachia) ותפקידם בהזנה, רבייה, או ביכולת להעביר מחלות (Vector Competence), עשויה לפתוח פתח לאסטרטגיות הדברה חדשות (כמו "הדברה סימביוטית") המכוונות לחיידקים אלו.

ביבליוגרפיה

1. Rust, M. K., & Dryden, M. W. (1997). The biology, ecology, and management of the cat flea. Annual Review of Entomology, 42(1), 451-473.
2. Dryden, M. W., & Rust, M. K. (1994). The cat flea: biology, ecology and control. Veterinary Parasitology, 52(1-2), 1-19. 
3. Coles, T. B., & Dryden, M. W. (2014). Insecticide/acaricide resistance in fleas and ticks: historical perspectives and future challenges. Veterinary Parasitology, 201(1-2), 1-10.
4. Bitam, I., Dittmar, K., Parola, P., Whiting, M. F., & Raoult, D. (2010). Fleas and flea-borne diseases. International Journal of Infectious Diseases, 14(8), e667-e676.
5. Blagburn, B. L., & Dryden, M. W. (2009). Biology, treatment, and control of flea and tick infestations. Veterinary Clinics of North America: Small Animal Practice, 39(6), 1173-1200. 
6. Eisen, R. J., & Gage, K. L. (2009). Transmission of Yersinia pestis from infected fleas (Siphonaptera: Pulicidae, Ceratophyllidae). Journal of Medical Entomology, 46(6), 1246-1252.