שייך למערכת בעלי החיים, למחלקת החרקים ולסדרת הפשפשאים, והוא חלק ממשפחת הפשפשיים.
מיון זה מציב אותו בתוך קבוצה גדולה של חרקים בעלי גלגול חסר, המאופיינים בגפי פה דוקרים־מוצצים.
ישנם מינים נוספים בסוג Cimex, אך Cimex lectularius הוא המין הנפוץ ביותר בעולם כטפיל אדם.
ממלכה (Kingdom): בעלי חיים (Animalia)
מערכה (Phylum): פרוקי־רגליים (Arthropoda)
מחלקה (Class): חרקים (Insecta)
סדרה (Order): פשפשאים (Hemiptera)
משפחה (Family): פשפשיים (Cimicidae)
סוג ומין (Genus, Species): Cimex lectularius (פשפש המיטה)
הבוגר הוא חרק קטן, שטוח ואליפטי, המזכיר במראהו גרעין תפוח.
גודלו נע בין 4–5 מ"מ לפני ארוחת דם, וצורתו השטוחה מאפשרת לו להסתתר בקלות בסדקים ובחריצים זעירים.
לאחר ארוחת דם, גופו מתנפח, אורכו יכול להגיע עד 7 מ"מ, וצבעו משתנה מחום־אדמדם עמום לחום־כהה־שחור.
צבע גופו תלוי במידה רבה במידת שובעו – פשפש רעב יהיה בהיר ושטוח יותר, ואילו פשפש שזה עתה סיים לאכול יהיה כהה ומעוגל יותר.
לפשפש המיטה אין כנפיים מפותחות היכולות לשמש לתעופה, אלא שרידים קטנים בלבד, המכונים פדל־כנפיים, ולכן הוא אינו יכול לעוף.
רגליו בנויות בצורה המותאמת לתנועה מהירה, המאפשרת לו לנוע על מצעים, קירות ומשטחים אחרים, אולם הוא אינו קופץ.
לפשפש המיטה יש גפי פה דוקרים־מוצצים, המורכבים מחדק (proboscis) המכיל בתוכו שני צינורות (stylets):
האחד מיועד להזרקת חומרים מונעי קרישה וחומרים מאלחשים לתוך קורבן העקיצה,
והשני למציצת הדם.
המחושים שלו ארוכים ביחס לגופו, מורכבים מארבעה פרקים ומלאי קולטני ריח ותחושה חיוניים לאיתור הפונדקאי והתמצאות בסביבה.
קיים דימורפיזם זוויגי (sexual dimorphism) מובהק בין הזכר לנקבה: גב הנקבה שטוח ועגול יותר, ואילו גב הזכר מחודד בקצה האחורי.
אסטרטגיית הרבייה שלהם, המכונה הפריה טראומטית, מובילה להתפתחות איבר המין הזכרי למבנה דמוי חרב, המאפשר לו לחדור את קיר גוף הנקבה ולהטיל זרע ישירות לחלל הבטן שלה.
דרגות הצעירים, המכונות נימפות, עוברות חמישה שלבים (נשלים) של גדילה לפני שהן מגיעות לבגרות.
נימפה בוקעת מהביצה בגודל של כ־1–2 מ"מ, והיא כמעט שקופה – מה שמקשה על זיהויה.
לאחר ארוחת הדם הראשונה, צבעה משתנה לאדום בהיר. עם כל נשל, הנימפה גדלה והופכת כהה יותר, עד שהיא מגיעה לצבע ולגודל של הבוגר.
בדומה לבוגרים, הנימפות זקוקות לארוחת דם על מנת להתפתח לשלב הבא.
לכל אורך דרגות ההתפתחות, מבנה גופן שטוח והן חסרות כנפיים, מה שהופך אותן לזריזות ובעלות יכולת הסתתרות גבוהה.
נשלי העור הריקים שהן משאירות מאחור הם אחד הסימנים הבולטים להימצאות פשפשים.
אצל פשפש המיטה הפעילות המטבולית האופטימלי היא בטמפרטורה שבין 21°C ל־28°C ולחות יחסית של 70%–90%.
תנאים אלו מאפשרים התפתחות מהירה של הנימפות ורבייה אינטנסיבית. בטמפרטורות גבוהות מ־35°C או נמוכות מ־13°C התפתחותו נעצרת.
חשיפה לטמפרטורה של מעל 45°C למשך מספר שעות קטלנית עבורו.
הוא אינו זקוק למים חופשיים, אלא מסתפק בלחות המצויה בדם שממנו הוא ניזון.
תזונתו של פשפש המיטה היא המטופאגית אובליגטורית, כלומר הוא ניזון אך ורק מדם של יונקים ובעלי דם חם, עם העדפה ברורה לדם אדם.
מחקרים הראו כי הוא מזהה את הפונדקאי באמצעות פחמן דו־חמצני (CO₂) הנפלט בנשימה, חום גוף, וריחות אופייניים כמו חומצה לקטית.
מערכת העיכול שלו מותאמת באופן ייחודי לעיכול דם, והוא מכיל מיקרוביוטה מיוחדת המאפשרת לו לעכל את המרכיבים המורכבים בדם ולייצר חומרים חיוניים.
מחזור החיים של פשפש המיטה, מביצה ועד בוגר, הוא בממוצע 30 יום בתנאים אופטימליים של טמפרטורה (25°C) ולחות.
אורך חייו של בוגר יכול לנוע בין 6–12 חודשים, אך עשוי להגיע גם לשנתיים בתנאי רעב.
נקבת הפשפש מסוגלת להטיל 2–5 ביצים ביום, ובמהלך חייה היא יכולה להטיל כ־200–500 ביצים.
הביצים, שגודלן כמילימטר אחד, בצבע לבן־פנינה, מונחות במקומות מסתור ומוצמדות למצע בעזרת חומר דביק.
הנקבה אינה שומרת על תיק הביצים, אך בוחרת מקומות מוגנים להטלה כמו סדקים, חריצים, קפלי מזרון ובסיסי מיטה.
משך הדגירה נע בין 6–10 ימים, תלוי בטמפרטורה. כל שלב נימפה דורש ארוחת דם אחת כדי לעבור לנשל הבא.
פשפש המיטה הוא מזיק קוסמופוליטי (cosmopolitan) – נפוץ בכל העולם.
תפוצתו קשורה ישירות לסביבת האדם, ולכן הוא מצוי בעיקר באזורים אורבניים ובמקומות עם תחלופה גבוהה של אנשים: מלונות, בתי הארחה, בתי חולים ובתי כלא.
בישראל הוא נמצא באותם אזורים ומהווה מטרד תברואתי משמעותי.
הפשפשים הם יצורים נוקטורנליים (nocturnal) – פעילים בעיקר בשעות הלילה כאשר הפונדקאי (האדם) נמצא במנוחה.
במהלך היום הם מסתתרים במקומות חשוכים, צרים ומוגנים, לרוב בקרבת מקום השינה של האדם: בתפרים של מזרונים, בסיסי מיטה, שקעי חשמל, מאחורי טפטים מתקלפים ובין כפלי וילונות.
הם מפגינים התנהגות חברתית מובהקת ונוטים להתקבץ יחד. קיבוץ זה מתאפשר בזכות פרומוני קיבוץ (aggregation pheromones), המכוונים את הפשפשים לאזור בטוח ומסייעים להם למצוא בני זוג לרבייה.
הריח המתוק־מעופש המזוהה לעיתים עם נגיעות קשות נובע מאותם פרומונים.
דרכי הפיזור העיקריות הן פסיביות: הם נצמדים למזוודות, תיקים, בגדים ורהיטים, ומועברים ממקום למקום על ידי האדם.
זו הסיבה העיקרית להתפשטותם המהירה והעלייה בנגיעות העולמיות בשנים האחרונות, בעיקר עקב התיירות והמסחר הבינלאומי.
פשפש המיטה גורם לנזקים תברואתיים ולמטרד פסיכולוגי.
עקיצותיו מופיעות לרוב במקבצים של 3–4 עקיצות או בקווים ישרים, וגורמות לגרד, נפיחות ואדמומיות בעור.
למרות שהוא חרק מוצץ דם, מחקרים מצביעים על כך כי פשפש המיטה אינו מהווה וקטור משמעותי להעברת מחלות.
עם זאת, גרד מתמשך ושריטות חוזרות עלולים לגרום לזיהומים משניים בעור.
בנוסף, חשיפה ממושכת לחלבונים בצואה ובנשלים עלולה לגרום לתגובות אלרגיות.
מעבר לנזק הפיזי, נוכחות פשפשים עלולה לגרום למצוקה פסיכולוגית קשה: חוסר שינה, חרדה, בושה ואף הפרעות פוסט־טראומטיות.
ההתמודדות עם הנגיעות דורשת מאמץ ניכר, הוצאות כספיות רבות ואי־ודאות לגבי הצלחת ההדברה – מה שמגביר את הלחץ הנפשי על הנפגעים.
הדברת פשפש המיטה היא אתגר מורכב הדורש גישה משולבת ורב־ממדית.
הדברה יעילה נעשית כחלק מתהליך ניהול מזיקים משולב (IPM), המשלב מגוון שיטות פיזיות, מכאניות וכימיות.
1. מניעה ובקרה:
כוללת סניטציה קפדנית, איטום סדקים וחריצים, ובדיקת רהיטים ובגדים משומשים לפני הכנסתן לבית.
מלכודות דבק או פיתיונות ניטור מסייעים באיתור מוקדי פעילות.
2. הדברה פיזית:
הטיפול היעיל ביותר כולל קיטור יבש או חימום החדר לטמפרטורה מעל 50°C למשך מספר שעות – קוטל את הפשפשים בכל דרגות ההתפתחות, כולל ביצים.
גם שאיבת אבק עוצמתית מסייעת בהסרת פשפשים, ביצים ונשלים מהסדקים.
3. הדברה כימית:
מבוססת על חומרים פעילים ממשפחות כמו פירתרואידים (Pyrethroids), ניאוניקוטינואידים (Neonicotinoids) ו־כלורפניפיר (Chlorfenapyr).
הם יעילים נגד בוגרים אך פחות כנגד ביצים.
הבעיה המרכזית היא עמידות כימית גוברת, הגורמת לעיתים לכישלונות הדברה.
4. הדברה ביולוגית:
נבחנות שיטות מבוססות פטריית החרקים Beauveria bassiana, המדביקה וקוטלת פשפשים.
השיטה נמצאת עדיין בשלבי פיתוח מוקדמים.
התפשטות העמידות הכימית של פשפש המיטה מהווה אתגר מרכזי.
נמצאו מנגנוני עמידות חדשים כגון עמידות מטבולית (metabolic resistance) – פירוק חומרי הדברה בעזרת אנזימים כמו P450,
וכן עמידות עצבית (target-site resistance) – שינוי במערכת העצבים המונע את פעולת הרעל.
פיתוחים עכשוויים כוללים פיתיונות מעכבי גדילה ושיטות המבוססות על RNAi, המשבשות גנים חיוניים וגורמות למות הפשפש ללא פגיעה במינים אחרים.
נוספים לכך פיתוחים בתחום הבקרה הפיזית, כגון מערכות חימום מתקדם ו־גלאים מבוססי CO₂ לאיתור מוקדי נגיעות.
שתפו את המאמר
השאירו פרטים עכשיו וקבלו ייעוץ מקצועי חינם ממומחי ההדברה שלנו.
